Design by NoamR - J@mes web design  © 2014 -created with Wix.com  כל הזכויות שמורות

מסיפורי השכונה הדרומית בימים שגרו בה משפחות צעירות עם ילדים ו...בלי שרותים

מתוך חוברת לזכרו של קוקי.(יעקוב פרג) 21.11.72   --  14.5.43

 

על אחת ממפגשינו. אביב 1965

סמוך לחצות הסתיימה עוד "אספה",מאלו שהיינו עורכים באותה עת ערב ערב, באחד מחדרינו הקטנים ש"בשכונה הדרומית".

כמעט כל דיירי השכונה בחדר אחד, מצטופפים, מרעישים, לוגמים קפה ומלכלכים.

משהסתימה ה"אספה" פנה איש איש לחדרו, להשלים בשינה את שארית הלילה, להשכמה מוקדמת של עבודה חקלאית.  

בקושי הספקנו להרדם כשהשכונה שקטה סו"ס, נשמעו צעקות רמות.

השומר (מאירקה) עבר בשכונה והעיר אותנו בנחרצות. לדבריו, בועז צלצל זה עתה מחיל האויר ואמר "גשם עומד לרדת בשעה הקרובה בעמק. יש להזדרז להכניס את החציר למתבן לפני שיירטב".

לא נעים, בהחלט לא נעים. אולי אפילו לא הייתי בא, אך הנה קוקי על סף דלתי, לבוש ברישול, נעלי התעמלות ללא גרבים (כיאה לאיש שלחין), חולצה מכופתרת על העוקם וכובע טמבל על עיניו.

-"מה הענינים" ?  שאל.

-"עזוב" אמרתי

-" בוא בוא, יהיה שמח" אמר מנומנם, ולא יכול היתי להאמין לו, או לסרב לו.

יצאנו.  מגדפים חרש אך בהחלטיות, צועדים בחושך לעבר המוסך. השעה, אחרי 01:00  רוח קרירה החלה לנשב, וענן סמיך ושחור החל לזחול במעלה השמיים. מה יכול להיות משמח בסיטואציה עלובה שכזו? לזה יש להוסיף שחציר זה לא קש, החבילות כבדות ודוקרניות. ומחר, כלומר היום, כלומר עוד מעט, מחכה לנו יום עבודה רגיל.

התחלנו להעמיס את החציר . קריר, יפה ומפרך. מרגע זה מתחיל קוקי "במסע  התעוררות" משלו:

IF YOU MEET A FAIRY DON’T RUN AWAY. SHE DON’T HURT YOU SHE ONLY WANT TO PLAY.

זה היה המשפט היחידי שידע באנגלית (באותה עת). אותו למד ושינן אצל אברהם עובד, בעבודתם המשותפת במספוא.

משפט זה היה בשבילו מעיין סיסמא, שאחריה יבוא חיוך רחב, הגורם לו להבליט את הסנטר, לעצימת עיניים עד לכדי סדק, ולחריצים הנמשכים מעיניו לכיוון רכותיו. מכאן ואילך ניהל קוקי את "השמחה".

צוהל, מבודח, עוקצני, מלגלג ומקלל. כאילו הסיטואציה המיאשת היא שמולידה בקירבו כוח (וזו לא הפעם היחידה שראיתיו במצב דומה) הומור ציני ומורל מדבק. הוא קיים את הבטחתו, היה שמח. גם שהגשם היה כבר לעובדה.

ובנוסף לחולצה הדבוקה לגופך מהזעה ומהגשם, אתה מתמלא והולך מחתיכות חציר, הנדבקות וחותכות בך, הידיים האוחזות בקילשון ומניפות את החבילה אל מרומי העגלה. שרוטות ומיובלות, באיזה רגע אתה בולע דמעה של יאוש, מהעבודה הקשה והכל כך לא צפויה הזו, וחמלה עצמית בגלל הלילה שהלך...

קוקי ממשיך לעורר אותנו ממרומי העגלה. "מה העניינים חברה, רוצים את הרקולס למטה?"  או "לא חבל לכם שאני משתעמם, עד שאתם מעלים לי חבילה ?" . כשההעגלה התמלאה, נחפזנו הביתה, (למרות שלא הספקנו להרים את כל השדה) הגשם התגבר וחששנו לשקוע. כבר אחרי 04:00. מה עושים הלאה, בשארית הלילה?

למיטה לא ניתן לחזור, כי אין דרך להתקלח (אין דודי מים חמים) עמדנו בכניסה לחדר אוכל מביטים מוקסמים  ובהנאה בגשם היורד.   

לפתע, ממעמקי המטבח, קריאתו של קוקי "חברה, לציפס !" ואכן בלי הרבה הכנות והכרזות, קם ואירגן צ'יפס ובא להזמינינו.  

עומדים היינו סביב המחבת, שולים מהשמן הרותח כל ציפס שהראה סימני השחמה ראשוניים, וקוקי ממשיך להתרוצץ, לקלף לחתוך תפוחי אדמה למחבת  ואינו חדל מבדיחותיו ועקיצותיו.

כשהאיר היום, ועובדות המטבח הגיעו כדי לנזוף בנו שנשאיר נקי. התפזרנו איש לעבודתו

קוקי זרק לי מעבר לכתפו, "אמרתי לך, יהיה שמח"   אכן הבטחתו קוימה לנו, אך לא עבורו, עד שלא יכל שאת.

 

יפתח

הוקלד 3.11.09