Design by NoamR - J@mes web design  © 2014 -created with Wix.com  כל הזכויות שמורות

                                                                                   נובמבר 2015

 

דברים שנכתבו לפנות בקר, ביום מפגש מחזור י' (ב.ס. 10) במעוז חיים,

לרגל ציון גיל ה- 70 שלנו.

 

היו אלה ימי שמש לוהטים.

רימונים אדומים ענקיים מתפצחים על הדשאים,

עבודת בית, חצר ונוי.

פינת חי – עם מגעגעים, נוערים, צוהלים, מקרקרים ולחם נמס בתוך דלי מים.

שינה בחדרים קטנים, 3-4 בחדר, כמו סודות קטנים וחצופים – הומתקו שם בלילות.

ידענו מי חלם מה, מי בכה כי רצה את אמא, מי "הסתובב לקיר" וקילף רסיסי סיד מהקיר.

בגדי בקר ובגדי ערב, המקלחת המשותפת שלימים הפכה להיות מחולקת אך כשניתזו מים על הרצפה תחת המחיצה – עדין... משותפת.

שמרנו זה על זו שנעמוד ונתנהג לפי "חוקי המקום"

ידענו מי אוהב עוגת שוקולד, גבינה מתוקה, חביתת בקר, קציצת "מושקה".

ידענו מי אוהב לקרוא ספרי בלשים ומי יומני ילדות. ידענו מי יודע טוב חשבון ומי הסטוריה או תנ"כ.

אהבנו את המורות – כמו שאוהבים היום תכנית טלוויזיה ומחשב  - אך עם המון רגש.

הכרנו כמעט כל פרה ברפת, או מה גידלו בשדות, ידענו היכן למצוא ציפור דוגרת ומתי אפשר לטפס על העץ וללטף הביצים המנוקדות, ידענו את כל השמות בשפה הערבית שנותרו כאן  של שטחי שדות מעוז ומיקומם בעמק.

חיפשנו חרסים עתיקים "בגבעת הגמדים" ושיחקנו "סוס ארוך" על "הדשא הגדול"

ובכל הימים האלה ידענו בטחון, אהבה, תמיד היה לצידו של כל אחד מאתנו – עוד ילד מהכתה – לחיזוק. ושמנו לב – שתמיד אנו ביחד. כמעט ואין "אני לבד – יש אנחנו ביחד".

היו לנו כמו קודים ברורים. הכרנו את השפה והרמזים – בהתנהגות, באמירות, בכעסים. היו לנו אהבות משותפות והמון קנאות ומריבות ילדות אך ידענו גם לסלוח, גם להתגושש כגורים קטנים על הדשא ליד בית הילדים.

היו לנו "מחבואים". בתים בגורן חבילות הקש, מאחרי גזעי עצים עבי היקף, וידענו לשחק "באמא ואבא ומורה ותלמידים".

הכרנו במעוז, כל שביל וכל פינה, כל עץ וכל שיח, עקבנו אחרי עקבות בעלי חיים ולהבדיל – אחר זוגות בנעורים...

הסקרנות – הובילה. הנחתה, פרצה ללא גבול, גירתה את החושים.

ידענו מי שותק הרבה, מי מתבלט – ובמה, מה יכולתו של כל ילד בכל תחומי המצבים – רגש, שכל, יכולת ספורטיבית.

הרגשנו ביטחון אישי, סמכנו זה על זה. היינו גאים, יחפים, עיניים מרצדות וידנו – בכל.

"כל העולם הגדול שסביבנו – היה ללא גבולות, ללא מעצורים !"

"הלכנו מכות" עם ילדים מהכתה הגדולה מאיתנו כי הם "חדרו" לחצר שממול ביתנו – בית הילדים – "מיבצרנו".

אהבנו לעבוד, לקבל אחריות,

הלכנו "לחדר ההורים" והם, ההורים – תמיד היו שם בשעות המיוחדות שמוקדשות לילדים. משהו כמו – "קודש קודשים".

הנכונות שלהם, הרכות שלהם, הטעמים המיוחדים של השוקולד השבועי והעוגות שהאמהות התמחו בהן, הפינות בביתם – ביתנו - היו רק שלנו.

ואז, הריצה בחשך בין עצי חורשת הזיתים העבותים, המפחידים – לארוחת הערב ולפגישה בינינו – היה בהם משהו עם טעם חמצמץ – אך מתוק מתוק.

כמו אחים, חברים טובים ולעיתים – חברים שרבים, אך הקשר היה איתן .

היתה תחרות שבאה עם הגיל. הסברנו זה לזו, תמכנו, ריכלנו, סיפרנו על "מיחושי הלב" ומראות העיניים. שוחחנו על תופעות גיל ההתבגרות ואיזה פלא זה. ניסינו לברר מדוע אנו בוכים וצוחקים.שמענו "קול רמאללה" ושרנו אלוויס ופול אנקה – כמו ילדי כל העולם.

היו סימנים משותפים – מין שפה ברורה, הירארכית, ידועה מראש – ייחודית רק למי שגדל בבית המשותף.

"ושיחות היום" – אלה שהתקיימו אחת לשבוע  עם כל ילדי כתות ב' עד ט'. איזו עוצמה ! כמה כמיהה וכבוד יש בך כשאתה יושב בכפיפה אחת עם הילדים הגדולים האלה ודן עימם על תכני ונוהלי "חברת הילדים" ואפילו שאתה קטן – מקשיבים לך, מלטפים ראשך בחיבה.

ואז צמחנו. והאישיות הבוגרת החלה מבצבצת ומשתנה אצל כל אחד. ידענו היטב מהם מצבי רוח, בדידות,כעסים ואכזבות – שבאו עם הגיל.

אך ידענו גם – המון שמחה, צחוק, כבוד.

היה לנו ידע רב במניפסט הקומוניסטי של קארל מארכס, במשוואות מתמטיקה, בספרות עולם, בהסטוריה, בטבע ובידיעת הארץ

והיה לנו גם – ידע רב ביחסי אנוש, ביחסי חברה, במסירות לעבודה, בלקיחת אחריות, התמודדות על מקומו של כל אחד, על מעמדו החברתי ורגשותיו.

היה לנו – צפוף לרווחה !

ואז, התפזרנו לתנועה, לצבא. והנה – איש אישה – לדרכם הולכים.

כל המרחב האישי - השתנה. המרחקים – התרווחו .

ואנו עם כל המטען הרב, האישי והחברתי מפלסים דרכנו ולוקחים הזיכרונות – כצידה לדרך והם לנו – כנר לרגלינו.

יש משהו במקום הולדת- שתמיד תמיד מתגעגעים אליו. שזוכרים לו כמעט רק מתיקות, שחיי הילדות הרחוקים הופכים להיות כמו ים כחול ורחב ידיים שלא נראה בו האופק והוא רגוע מאד, מתנועע לו בקצב אחיד ולפי דופק אישי וייחודי של כל אחד מאתנו.

ואנו היום – בני 70 שנה.

מי מאמין?!

כל אחד עם "מזוודות" בשתי ידיו, על גבו, למרגלותיו – והן עמוסות ודחוסות. צריך לעצום עיניים ולהתרכז מאד כדי להוציא מהן דבר מה. יש ביניהן כבדות- כבדות . ויש בהן – קלות יותר, מרקדות, מתעופפות, והן בגוונים רכים ונעימים.

כך אנו. ככל אדם – גם אנו ידענו להיות עם עצמנו, להכיר לבבנו, לטרוק דלתות, להתבודד אך גם להעריך מאד את מי שהובילנו לדרך החיים – מטפלות, מורים, הורים, החברה הבוגרת במעוז. גם אנו ידענו – מי אנו. רקמנו אישיות פרטית, טווינו לעצמינו דרך, בנינו בית משלנו, כל אחד – בנתיבו הוא.

 

וברכה –

שיבואו לנו ימי בריאות, אוויר נקי, שפע צהלות ובכי ילדים.

שנדע להתמקד בעניינים פעוטים ונשמח בחלקנו.

שיהיו אהבה וחיבוק והוויה שמחה – עמנו.

שיהיו בני זוגנו – תומכים ואוהבים כמו אז, בתחילה.

שזיכרונם של אהובנו אשר אינם עוד עימנו – יזילו דמעה טובה מעינינו -בעוצמה רגשית רבה.

שתמיד, תמיד נדע ונזכור את ימי ילדותנו המתקתקים-חמצמצים ואת ידידנו הקטנים שצמחו עימנו, שטופפו לצידנו בכל צעדינו והפכו לסבים נפלאים .

באהבה, איילת אריאלי