ערב סוכות תשע"ו               27.9.15

לפתיחת תערוכת התמונות על דגים ודייגים במעוז חיים.

 מדגיגון ל"דגת הארץ"

 יפתח אופק

 

("דגיגון דגיגון התפטם נא/ כי לך מזומנה המחבת".  פיזם יצחק צבי בראשית שנות החמישים. ו"דגת הארץ" הוא ארגון לשיווק דגים שלנו ושל מספר קיבוצים מהעמק ולא רק. אין "ארגון מגדלי דגים" ואין "תנובה").

 

סיפור המדגה בארץ מתחיל מיזמים פרטיים (זיצר והאחים שוורץ) שהתחילו להקים ברכות דגים בקורדאני (כיום בשמורת עין אפק) בראשית שנות ה-30 על חשבונם. השלטונות עודדו במתן אישורים.  המוסדות הלאומיים תמכו בהכרזות, אבל ההון העצמי לא הספיק ל"שכר הלימוד". ובנוסף "המאורעות" שפרצו 1936 גרמו לניסיון החלוצי להיכשל.

המפנה בא משני חברי קיבוץ ניר דוד- תל עמל (מהפולנים), זכריה מוזר ושמעון טל-מילק, שיזמו ניסוי בגידול קרפיונים בברכת רשת שסגרו בתוך האסי-(כיום "נחל עמל"). באפריל 1938 הובאו הדגיגים (מקורדאני) ובספטמבר הוצאו (די קטנים) ונשלחו לשוק. אמנם זו לא הייתה הצלחה כלכלית, אבל הרעיון שאפשר, התקבע. מילק נסע להשתלמות ביוגוסלביה. וחזר עם שותף, בעל הון יהודי, ד"ר לוינגר, שהיה בעל ידע בגידול דגים וכסף להשקיע. בקיץ 1939 נחפרו בריכות ראשונות על 200 דונם. בפברואר 40 "אוכלסו". בספטמבר שווקו ונחטפו בשוק. הרעיון של גידול דגים במים מליחים עבר במהירות לקיבוצי העמק. מים מליחים לא חסרו בו והתחילו בהשקעות לבניית בריכות עוד לפני שבתל-עמל עיכלו את תוצאות הניסוי והנס שחוללו.

ברכה ראשונה במעוז נוצרה מבניית סכר על נחל באלא ליד תל נמרוד. ביולי 1939 "אוכלסה" בדגיגים שהובאו מתל-עמל. אחמד זנאתי הגיש תלונה למנהל המחוז הבריטי בתואנה שעצירת הנחל גורמת לביצות בשטח הסיבה. חברי מעוז נאלצנו לפרק את הסכר, אבל הלקח הקצר נלמד; זה אפשרי.

משפורקה הברכה בתל נמרוד הוחלט ב-1940 לבנות 4 בריכות ממערב לבתי הקיבוץ ליד בית הקברות הבדואי ("גבעת הגמדים"). אל הבריכות הביאו מים בתעלה ממי עין אל-מנשיה.  התברר שהחלחול בברכות אלו כה רב שמי התעלה לא מספיקים למלאם. אבל ההצלחה של תל עמל ביצור ושיווק דגים היוותה גורם מדרבן ומתחילים בבניית בריכות בשטחי ג'זאייר (בשטח המדגה של היום). את מי האסי שזרמו לנחל חרוד הובילו בתעלה משותפת עם נוה-איתן אל הבריכות (גם נוה-איתן החלו לבנות שם הברכות שלהם). שם מתחיל ענף המדגה את צעדיו הראשונים.

כבר יודעים שיש לחפור בריכה עם בור שליה שבמרכזו "נזיר" לריקון מי הבריכה. שיש לבנות תעלות ניקוז שיאספו את מי החלחול הברכות ומי ריקון הברכות בצורה מסודרת. ובהמשך, כבר מראשית הענף, מציבים משאבה להעלות בחזרה את מי תעלות הניקוז לשימוש חוזר. הברכות נבנות רדודות (חשבו שזה טוב לדגים וזול בבנייה) אלא שרדידות המים גרמה לצמחיית הקנה ולשאר צמחי המים כמעט להשתלט על הבריכות. פייבל קורן המציא ויצר את סירת הקציר, שלא הפסיקה להיאבק בקנה. אך רק משהוכנסו הנוטריות (ביוזמת כפר רופין) ואח"כ גם הבקר לבשר התחלנו לשלוט בקנה.

ב 1944 הוכה הענף מאצה רעילה הפרימנזיום, שגרמה לתמותה המונית של דגים. נעשו ניסיונות בשפיכת חומרים שונים למים עד שנמצא הפתרון: נחושת גופרתית או אמון גופרתי(תלוי בעוצמת ההתפרצות).

גידלו קרפיונים. החל מבריכות הטלה, אחר כך מעבירים את הדגיגים מבריכה לבריכה, כשכל פעם מפחיתים במספר הדגים לדונם.  אחרי 18 חודשים הדג מוכן לשיווק במשקל של כ-ק"ג. אל האמנונים התייחסו כאל "דג פרא" (הגיע ממי הנחלים שזרמו לברכות) שרצוי לסלקו מהמים כי הוא גוזל את מזון הקרפיונים. רק בתחילת שנות ה 60 גילו את הפוטנציאל שבאמנון וחיפשו את הזן המתאים לגידול.  בכל ברכה נבנה מזח מבטון, עליו הניחו את שקי המזון, בעיקר זבל מהלולים, וגרעינים שונים שאותם פזרו בברכה בעזרת סירה.

מסגריית מעוז בנתה את כלי העבודה. נבנו מיכלים מברזל להובלת דגים בין הבריכות ואל השוק (שווקו דגים חיים). נבנתה מעלית (1950) להעלאת דגים מתחתית הבריכה לטנק הדגים. נבנה שולחן מיון עגלות שונות  ו...צרצילים (עמודי ברזל שבראשן V לתליית הרשתות במים).  ב 1956 רכשו מצה"ל רכבי שלל ממלחמת סיני.  פיבל בנה על הפורד קנדה (הגה מימין) את הבלאוור שהעיף מזון דגים למרכז הברכה (בעיקר גרעיני דורה). עליו עלה לעבוד דרך קבע זאב ניצן והתמיד בכך עשרות שנים. את ניטור הבריכות לקח על עצמו יצחק צבי, יום יום בחן את כלובי הגמבוזית (סוג של דגיגוני נחלים) לבדוק את שלומן (מגיבות קשה על חוסר חמצן) ולקח דגימות מים מכל בריכה לבדוק פרימנזיום מתחת למיקרוסקופ.

מבין המייסדים נזכיר את אישו דגן, ישרוליק ליפשיץ, משה לחמן, יוסקה בינדר, יצחק צבי, זאב ניצן, דוד גפן, גדליה קוטלרסקי, ועוד ועוד

הדור השני של בני מעוז מצא במדגה ענף כלבבו, אמנם עבודה ידנית ברובה, אבל עובדים בצוות והשמחה רבה (עם ארוחות בוקר מאוחרות ומפולפלות בבית הדייגים).

מבין הדור השני נזכיר את, טורבצקי, עמי לחמן, גדעון צחר, עזרא כהן,יצחק יגל, דרור עוז, וקצת יותר מאוחר אבל לשנים רבות ירוחם אריאלי. וקצת צעירים מהחבורה, יגאל שחר, יואש ניב, אריה עשת, זאב צם, צביקה קינן, צביקה גרינגולד, מוקי ישבי, דוד והבה, יואב דפנא, חיים מימון, מרווין, עמי כץ, ועוד ועוד

גדעון צחר קיבל את ריכוז המדגה אחרי יוסקה בינדר (שהחליף את משה לחמן שהחליף את ישרוליק ליפשיץ). עבודות פיתוח במדגה נמשכו; נוספו תעלות מים בנויות, נחפרו בריכות, הדמבות (הסוללות. אגב המילה דמבה באה מאנגלית, DAM=סכר) כוסו באבנים (למניעת סחף מגלי הבריכה).

בשנות ה-60 ירוחם אריאלי הצטרף לצוות ובאחריותו בניית בריכות - תחילה בזור (ליד גשר שיך חוסין שעל הירדן) ואחר בריכות הק"מ. (בצפון השטח העליון, עד לנחל חרוד).

בחוברת לחג ה-25 שהוציאה מעוז (1962) מסכם מרכז הענף: הגענו ל 1277 דונם בריכות דגים. שיווקנו 255 טון, שהם 200 ק"ג לדונם. אז זה נחשב להישג. כיום משווקים 2200 טון שהם כ-1.7 טון לדונם. אלופי הארץ!

ב-1971 יואש ניב (בינדר) החליף את ירוחם בריכוז המדגה (ירוחם עבר לניהול "התחנה" בגנוסר).

בחוברת לחג ה-35 (1972) סיכם אריה עשת את הישגי המדגה בעשור האחרון, הנובעים לדבריו מלימוד צרכי הדג והשוק: עברו להזנה בתערובת, השביחו את זני האמנון, גילו שהביקוש לו בשוק גדול, הכניסו לגידול את הבורים (את דגיגיהם צדנו בגיוסי לילה בראשית החורף בשפכי הנחלים אל הים התיכון). ודיווח על ניסיונות ראשונים בהחדרת אויר דחוס לברכות כדי להעלות את צפיפות הדגים על אותם כמויות מים וגודל השטח.

וב 1976 ריכוז הענף עבר לעודד אילת. שדוחף לבניית מאגרים. מתחושה של אי מיצוי הפוטנציאל בענף (בכל הארץ). יוצאת משלחת ב 1983ללמוד שיטות גידול דגים בטייוואן. איתם עודד אילת. הם חזרו נרעשים; שם מגדלים למעלה מ-1 טון לדונם, בצפיפויות שלא הכרנו, עם תחלופת מים רבה (כי יש מים). מתחילה להתפתח גישה חדשה לחלוטין בענף, ניתן להעלות את צפיפות הדגים אם תיפתר שאלת אספקת החמצן למים. היישום אמנם חודר לאט (כי ההשקעות כבדות) אבל הכיוון ברור . 

מהדור הבא אל המדגה נזכיר את, עודד אילת, שלו אריאלי, שחר כהן, גיורא לב-טוב, אורי בירנבאום אחמד, מנחם עיני,

ועוד בני קיבוצים מהאזור המתמידים במדגה.   

הסתבר שאת פתרון הצפיפות ניתן ליישם גם במאגרים עמוקי מים (כאן החידוש הישראלי לנושא הצפיפות הדגים בברכה) - ובגידול כמה סוגי דגים יחד.

בריכות שוליות ורדודות נסגרו בריכות הק"מ קוצצו בשטחן והועמקו. גודל שטח הבריכות ירד ל 800 דונם בלבד אבל כמות השיווק כבר עוברת את ה 300 טון.   המאגר הראשון שנבנה בזור, (מדחיפתו של ירח אופק שהייה אז מרכז המשק,) ב-1977. נבנה לטובת השקיית הכותנה בקיץ ממי ירדן שנשאבו בחורף (אז נבנה גם מכון שאיבת מי הירדן). גידול הדגים בו היה בונוס. אבל מהר מאד התברר שהדגים הם ההצדקה העיקרית (והכלכלית) לבנייתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב-1982 הניהול עבר לזאב צם הוחלט על בניית שני מאגרים: (זאב, את ההחלטה על המאגרים הוביל עודד.) "המלוח" (כי קיבל את מי ה"סודה") "והמתוק" (קיבל מי השקיה). עדין השאירו אופציה להשקות שלחין במי המאגר "המתוק" אבל המאגרים כבר נבנו עם בור שליה מבטון (חיצוני למאגר). עומק המים במאגר 8 מטר, עם מאביסים על חשמל ועם ראשוני החמצניות. היבולים מתחילים לטפס וכבר עוברים את ה 500 ק"ג לדונם לשנה. ואת ה 400 טון משווקים . הרכב הדגים המשווקים: 50% קרפיונים, 30% אמנונים 10% בורים ו – 10% כסיף.

ב 1993 נבנה מאגר "ניצן". כל תפיסת שיטות הגידול משתנה. במאגרים יגדלו כמה סוגי דגים, כל זן מאותו הגיל והזוויג (המין). (אמנונים רק זכרים וקרפיונים רק נקבות) שאר הבריכות ישמשו "ברכות שרות", לאימון דגיגים ולמחסנים. המאגרים "דרסו" את הבריכות הרדודות.

ב-1995 נכנס שלו אריאלי לריכוז הענף. ונתן לענף תנופה חזקה, לדבריו העיקר בא מגיבוש צוות מחויב. וכן מלימוד מתמיד תוך יישום כל חידוש שהופיע. מרכזי המשק "נותנים לו חבל" (שלו: "אלכס סולץ תמך כמעט בכל פיתוח = השקעות, שביקשתי") פני השטח משתנים, צמחיית הקנה הודברה, הדמבות נסללו, חמצניות נקנות במאות, מעליות בורג מייעלות את הרמת הדגים. והעיקר (מבחינת שליו) שב 2000 מתפרק "ארגון מגדלי דגים". מעתה ניתן לפרוץ קדימה בשיווק ללא מכסות. הקמנו, עם קיבוץ ניר דוד, ארגון לאריזה ושיווק דגים "דג העמק". בית-האריזה הוקם בניר דוד. (כמשווק נקבע איציק ששון ואורי בירנבאום בחלוקה) בשנת 2001 כבר מכרנו למעלה מ 1100 טון ומאז לא הפסקנו לעלות בטונת המשווקים.  כשכל הזמן (וברמת סיכן רבה) מועלת צפיפות הדגים על אותה כמות מים וגודל השטח. שהחל שוב להתרחב אבל הפעם בהתאם לשיטות הגידול החדשות.

בשנת 2003-4 נבנה מאגר ירוחם (אחרי ויכוחים מרים על מיקומו) על 145 דונם. שטח המדגה מעכשיו 1250 דונם. בשיטת בניה ייחודית (ראו תמונות בתערוכה) ומקפיץ את יכולות הייצור שלנו שכבר עברו את ה 2000 טון.

 ב 2008 נחתה מכה קשה לענף ולמעוז: קרה שנמשכה כ 10 ימים השמידה את כל האמנונים. ו...לא היה ביטוח! נזק כספי כבד נגרם לענף ולמעוז המתקשה להתאושש ממנו (זה בנוסף לצרות אחרות). שלו סיים את הניהול עוד לפני הקרה, הניהול עבר לניצן סגל מניר דוד. אל צוות הותיקים הקבועים (שחר כהן, אחמד, מנחם עייני, זאב צם, גיורא לב טוב, ואמיתי טל), מצטרפים צעירי מעוז ובני משק מהאזור. מדגה מעוז הינו מקום עבודה מבוקש.

ביולי 2009, בשל מצוקה כלכלית קשה של מעוז, מצרפים שותפים לענף (51%) את דורי פרידמן ויותם. דורי משמש כיו"ר ותרומתו לענף מורגשת. נבנה מכון תערובת בשותפות עם ניר דוד ושותף פרטי ובכך הוזלנו מאוד את עלות התערובת. השנה הוליך מהלך, עם מנהלי מעוז חיים, של איחוד עם מדגה כפר-רופין . ובכך אנו (מעוז ורופין ביחד) הופכים למשק הדגים הגדול בארץ. ומאוחדים יקל עלינו להתמודד עם קשיים ואתגרים שעוד נכונו לנו בהמשך הדרך.

 

יפתח.

 

 

Design by NoamR - J@mes web design  © 2014 -created with Wix.com  כל הזכויות שמורות