Design by NoamR - J@mes web design  © 2014 -created with Wix.com  כל הזכויות שמורות

מחזור ח' בשבי הלבנונים, בטיול שנתי בכתה ו'  מאי 1955

מאת, חגי פלטי

 

איפה ומתי
בהיותנו בכתה ו', בטיול השנתי לגליל המערבי, מאי 1955, מצאנו עצמנו [ מחזור ח', ילידי 1943], שותפים לאירוע חריג בלתי צפוי לחלוטין, עם מקדם סיכון רב, שכמעט הפך לתקרית אש בין לאומית.

כל זאת  בגבול לבנון, כמה ק''מ מזרחית לראש הנקרה,   
- - - - -
מזכרוני (בעזרת כמה מבני מחזורנו), עולה התמונה הבאה:
הטיול השנתי היה במתכונת ה'מעוזית' הקבועה, ששה ימי טיול, לכל כיתה יעד/אזור מותאם לדרגת הקושי .

מתמקמים בקיבוץ מארח ויוצאים לטיולים יומיים בסביבותיו הקרובות והרחוקות. באותה שנה יצאנו לגליל המערבי.

קיבוץ כברי שימש קיבוץ מארח. ממנו יצאנו ליעדים שונים בגליל המערבי ואליו שבנו ללינה בסופו של יום הטיול.
- - -
ביום הרביעי לטיול יצאנו מוקדם בבוקר בהקפצה 'רכובה' לקיבוץ חניתה. משם היינו אמורים להמשיך

רגלית דרך רכס 'לבונה' מערבה לכיוון ראש הנקרה (ראה קטע מפה).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(הסבר נוסף בסוף הכתבה).
מצויידים במימיות ותיקי צד קטנים עם כריכים אישיים, טיפסנו בשביל צר במעלה ההר,

בעקבותיו של שלמה אבני (25), חבר מעוז, שהשתחרר משרותו בצה''ל, והציע עצמו להיות המאבטח/סייר/מוביל בטיולנו השנתי.

שלמה נשא אקדח (1*) על מותניו ותיק אישי עם מפת האזור על כתפו, הלך בקצב מהיר, כאילו הוא מכיר את האזור כאת כף ידו.
אנחנו, כ 15 במספר, הלכנו בעקבותיו, בינינו צעדה גם המטפלת שולמית (כונתה ''קודל'').

אביבה (22), מורתנו,צעדה בסוף הטור. שלמה בראש התור, היה כותב מפעם לפעם, פתקים לאביבה, מקפלם ומכניסם לגומחה באחד מסלעי הגיר בצד השביל, ע''מ שאביבה בסוף הטור, תשלפם להנאתה.


כאן המקום לספר, שיומיים קודם לכן, בשעת לילה מאוחרת, ביושננו על גג ביתה של משפחת זינטי בפקיעין, זיהה מי שזיהה (ושיתף למחרת בלחישה את כולנו) ''כנראה שישנה אהבה בין המבוגר המלווה שלנו שלמה למורתנו אביבה''. 
-- - -- - - --
אחרי הליכה של שעתיים, עצרנו ב'גב' הרכס למנוחה אכילה ו...אינסטלציה. 
לא היה שום סימון גבול,

והיינו בטוחים שזה מסלול בו נוהגים ללכת מעת לעת מטיילים ישראלים, המשכנו ללכת בעקבות שלמה אבני מערבה.

כחצי שעה לאחר ההפסקה, צצו משום מקום, שני ג'נדרמרים לבנונים, לבושים מדים ואוחזים ברובים מכודנים,

תוך שהם צועקים לנו בערבית, אנגליזית וצרפתית: "עצור - לא לזוז"! ''אם מישהו יזוז אנחנו נירה!!!".

היינו בהלם. הראשון שהתאושש היה שלמה אבני, ניגש למי שנראה יותר בכיר מהשנים, וניסה להסביר לו על המפה, שאנחנו נמצאים בשטח ישראל  והם טעו ועברו מעט את הגבול לישראל.
הם עשו התייעצות, שלמה חזר אל המקום בו ישבנו קפואים והרגיע ''זו טעות שלהם, אנחנו לא עשינו שום טעות, תירגעו עוד מעט נמשיך ללכת כאילו שום דבר לא קרה".
-  - - -

בחלוף 10 דקות, הז'נדרמרים הלבנונים הודיעו לשלמה אבני, שעלינו להיות מוכנים, לעלות על רכב שאמור להגיע בדרכי העפר

בינות לחורש ברכס לבונה, ע''מ לאסוף אותנו לבסיסם הקרוב ושם ייעשה בירור פרטני של טענותיו.

עוד קודם מיהרו לקחת משלמה את האקדח ואת המפה הגאוגרפית. המשאית הגיעה מקרטעת, קשרו לשלמה את העיניים והעלו את כולנו על המשאית.

ברגע זה, לזכרוני, נשמעו כמה קולות בכי של המין החלש. ''מה את בוכה?'' סינן מישהו, והוסיף כ'גיבור' -"הלוואי והמשאית תיקח אותנו לצור או לצידון ואולי גם לביירות, אמנם לא יאמינו לנו אח''כ במעוז, אבל זה יכול להיות פנטסטי"....
- - - - --
המשאית והז'נדרמרים "פרקו" אותנו בנקודת ישוב קטנה לחוף הים התיכון, סגרו אותנו בחדר עם חלונות מסורגים, והציבו שומר מזוין על הדלת. לשאלתנו: "איפה שלמה"? אמרה מורתנו אביבה, על סף דמעות (האנגלית שלה היתה טובה מזו שלנו 'המתחילים'-וקלטה מעט מהשילוט והדיבורים ):

"הוא נחקר בנפרד אצל מפקד המקום שנקרא "רס-א-נקורה''. 
- -- --
לשרותים יצאנו אחד אחד עם ליווי של קנה רובה באחורינו....שמא...
מאוחר יותר הביאו לנו קצת מצרכי מזון, ואיפשרו לצאת מהחדרון לרחבה מאובטחת. חלקנו 'התאקלם' ועסק בהשוואת רמת ואיכות הפיתות הלבנוניות לאלה שאכלנו בפקיעין יומיים קודם.
להפיג את החששות חיפשנו דרכים לתקשר עם שומרינו הג'נדרמרים,כאן באה לעזרתנו,מעט האנגלית שהספקנו ללמוד במעוז, שרנו קטעי שירים באנגלית ובעיקר ניסינו ללקט מהם ו/או בסביבה המיידית מזכרות לעדות היותנו שבויים בלבנון [קופסאות סיגריות, גפרורים וכו']- שיאפשרו לנו להראות לספקנים במעוז כי אכן באמת היינו בלבנון.
- - - -
השעות נקפו ובהעדר מידע כלשהו, היו רגעים שחשבנו כי יש החמרה בחקירה, הלבנונים, כך הסתבר בדיעבד, רצו לוודא שלא מדובר בתרגיל של מרגל ישראלי, מצויד במפה שלקח עימו ילדים רק כהסוואה לפעולתו.  שוב הוזכרה בינינו אפשרות שאנחנו מיועדים להילקח  לביירות הבירה.

מעוז ....נראתה אז כ''כ רחוקה,
- - - -
רק בסמוך לתשע בערב,חלה תזוזה, הועלנו על משאית שהסיעה אותנו דרומה אל מעבר "ראש הניקרה".

עם הגיענו למוצב הישראלי, ראינו את פניהם הנדהמות של שוטרינו:"מאיפה אתם באים?" שאלו כלא מאמינים!!.
שלמה, שנותר בלי האקדח והמפות, טילפן למעוז וסיפר בדיעבד מה קרה. לא ראינו שום תקשורת בסביבה (גם לא את...כרמלה מנשה).
=====
שבועיים או שלושה אחרי חזרתנו למעוז, מינתה וועדת שביתת הנשק הלבנונית-סורית ישראלית,

שני  חוקרים מטעמה,ואלה זימנו את שלמה ואת קודל, למפגש בנקודת הגבול בראש הניקרה,ע''מ לסייע בידם,לחקור את נסיבות התקרית ולברר סופית. אם היתה זו חדירה שגויה שלנו הישראלים לתוך שטח לבנון, או שהיתה זו "חטיפה" שגויה של מטיילים ישראלים  ע''י ג'נדרמרים "חרוצים מדי" לתוך שטח לבנון.
 "איך אנשי האו"ם יחליטו מי צודק?" שאלנו את קודל, סקרנים טרם נסיעתה צפונה.

"מה זאת אומרת" ענתה "אני מתכוונת להראות לאו''מניקים האלה, הייכן בדיוק המקום בו עשינו הפסקה אכלנו וגם לפחות  שניים מכם עשו את צרכייהם, ''ובוודאי'' הוסיפה, ''אמצא את חלקי נייר העתון שנתתי לכל אחד מהם'', סיימה. 

=============
כמעט 60 שנה מאוחר יותר, חיפשתי בארכיון צה"ל "עקבות" כלשהם של התקרית הזו ואכן מצאתי עדות לאירוע המסעיר שעברנו.
תיעוד על ''טיולנו'' בגזרת רכס לבונה-ראס א-נקורה בסוף מאי 1955
בחיפושי בארכיון צה''ל התמקדתי גם בתקשורת הפנים צבאית וגם בתקשורת הציבורית, סקרתי  ברפרוף כותרות של מאות מסמכים מתיקים רלוונטיים

[תיקי מסמכים של ועדת שביתת הנשק, של פיקוד צפון,של אג''ם מבצעים, של אמ''ן, של לשכת הרמטכ''ל ועוד],

ואכן לאחר שעות ארוכות של חיפוש, (יום חורפי בינואר 14) מצאתי את ''מסמך הזהב'' (ר' למטה),

היה זה סעיף מתוך סיכום מפגש חודשי של ''וש''ן -וועדת שביתת הנשק הלבנונית-סורית ישראלית'', סיכום שנערך כמעט 5 חודשים אחרי האירוע שלנו

לא הצלחתי למצוא אזכור כלשהוא או דו"ח כלשהו, שמתייחס לחמשת החודשים שחלפו מאז האייטם שלנו (סוף מאי 1955)

ועד למועד הישיבה של וש''ן ב 11.10.55, עם זאת מצאתי כי בשתי פגישות הוש''ן שלאחר מכן [אוק' ,נוב' 1955]

הועלתה פעמיים נוספות, הדרישה החוזרת של נציגי ישראל בוועדה, לקבל מהלבנונים את האקדח והמפות שהוחרמו מה"מורה" חבר מעוז-חיים (שלמה אבני).

[''זהו אקדח פרטי ולא נשק תיקני, גם קליבר האקדח, אינו מקובל בצה"ל" - חזרו וטענו נציגי ישראל]. 

(אני מניח ששלמה אבני עצמו, שהיה לקראת סיום שרות החובה בצה''ל-קצין בוש"ן-סוריה לבנון ישראל, עמד מאחורי הדרישה שלא להרפות מהנושא.-ח.פ).

=========

ביאורים:

 

ביאור (*)
אקדח ה"קולט 45" ששלמה אבני 'שאל' "רק לטיול" מאבשלום יעקבי במעוז, לא הוחזר לישראל ולבעליו עד היום.

בשיחת הטלפון שלי עם שלמה, בתחילת ינואר 2014  הוא נתן לי להבין, שהסירוב העקשני מצד הלבנונים,להשיב את האקדח,מטריד את מנוחתו עד היום,
 

ביאור (**)
באחת משיחותי לפני כשנה, עם גיבור סיפורנו-שלמה אבני, הוא סיפר,כי 'קודל' לא הצליחה להוביל את נציגי האו''ם למקום שחשבה שתוכל להובילם,

למעט סבך צמחיה צפוף וחורש ומעט גללי עיזים,
נגמרה ה'חקירה' בהחלטה משותפת,שלא ניתן להחליט,מי עבר את הגבול של מי,

 

 

הקטע המקורי שמצאתי בארכיון צה''ל=

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרגום הקטע-לעברית (אילן פלטי)
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

======

ביאור המתרגם לשתי הכוכביות לעייל

(*)-במקור האות הראשונה בשם החודש בו ארע האירוע, לא ברורה, ייתכן שנפלה טעות בהקשה, או שמקש מכונת הכתיבה של האות ''M'',נשחק קמעא.... -בכל מקרה הכוונה לתאריך האירוע=29 בחודש  MAY  בשנת 1955

(**)-במקור נכתב – infraction,  מונח המציין עבירה קלה  על החוק.

 

  ח ג י  פ ל ט י

 

מתוך כתבה על שלמה אבני ב 2014


יגאל סרנה על שלמה אבני בן ה 80, קטע מתוך מאמר ארוך באינטרנט.
הוא איש גבה קומה וחסון שלחיצת ידו יכולה למחוץ את ידך. גם דיבורו תקיף ועז מאד ובדברו הוא מצמית את דיבורך.

יש בדבריו היגיון ברזל והוא תובע ממך להקשיב אך אינו מקשיב לך. הוא מטיף גם כשקהלו הוא אדם אחד.

רק באולם ד' של בית המשפט העליון, כשהוא ניצב מול השופטת נאור ואומר רצונו של האזרח שלמה אבני פשוט מאד:

אחרי מותו הוא רוצה להיות להיות מושלך לים. לא לקבר. זה הכל. לא חלקת חלקת אדמה, לא שריפה וזיהום אויר, רק ים. אין בו שמץ של כבוד או אמונה בפולחנים ובטקסי אבל וקבורה והוא מלא בוז לטיפשות בני האדם וצרות מוחם. "הוא מלא בוז אף שליבו חם", אומר לי בנו אייל.

זה הבן שאמור להשליך את גופת אביו לים. לידם בבית המשפט אני רואה גם את אשתו אביבה, אשה כפופה מעט, כמו נשברה ממשא בעלה. לא קל לחיות לצידו, אני מהדהד את נהמת ליבה והיא מסכימה.  

 

מחזור ח' (ילידי 1943) בכתה ה' 1954

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי ומי בתצלום:

כורעים בשורה הקדמית-משמאל לימין:-
אמנון סלוצקי, חגי פלטי, נתן וויינשטיין, מעט מאחור-ארנון נתן, ציון בסון, גדי מגדיאלי. יעקב לאופר,

והימני יוחאי סולץ (השני מימין, חשוך, כנראה יעקב פרג, קוקי).
עומדים בשורה האחורית-משמאל לימין:-
שרהל'ה ורדי, אסנת יפה, המורה בהירה, יעל פרח, שושנה כוכבי, רותי לוינטל, תחיה דגן והימני בשורה האחורית-שי גונן.

זיהוי שמות (''תיוג'')-חגי פלטי  21.10.13

 

 

בדיעבד, ניתן לומר שמקור לטעות כזו (בעיקר מעת לעת עדרי צאן ובקר) בגבול ישראל-לבנון, יכול היה לנבוע אז בשנות ה-50 המוקדמות מאחת או משתי הסיבות להלן:-

א.'חדירה' דרומה בסימון הגבול על גבי המפות 
ממש בצמוד וממערב לקיבוץ "חניתה", רואים בבירור שקו הגבול המסומן על המפה, יורד דרומה, לעבר "נחל חניתה" ומטפס אח"כ שוב צפונה ומשם ממשיך על קו הרכס מערבה עד צוק "ראש הניקרה".

ב. העדר סימון רציף של קו הגבול בשטח עצמו

סימון קו הגבול בשטח, היה אז רק באמצעות מצבורי/גלי אבנים צבועים בלבן. גלי אבנים אלה, ניצבו במרחק של 3-2 ק"מ אחד מהשני, בד"כ ללא קשר עין ביניהם.

(גדר התיל המחושמלת עם דרכי טשטוש לאורכה, זו "המצאה" מאוחרת של אמצע שנות ה-60).